הכיסאות המרושעים
היה היה,חוף ים בארץ ושמה לעזאזל.
לחוף קראו:"נא לא להיכנס" ובחוף היו שתי כסאות עץ ישנים
והחוף היה יפיפה… אבל!!! רק היה חסר למי שהעז להתיישב על הכסאות האלה…
בפעם האחרונה שמישהו התיישב עלייהם היתה לפני 30 שנה… הסיבה
לכך היא… נו היא… האמת שאף אחד לא יודע למה, רק יודעים שמי שמתיישב על
הכסאות האלה נעלמים כאשר מפסיקים להסתכל עלייהם.
טוב. אני רק נער בן 13, שאוהב להסתובב ברחובות לעזאזל…
יום אחד העזתי לשבת על אחד מן הכסאות העץ,
כלום, שום דבר לקרה. קמתי מהכיסא וחזרתי הביתה,
פתחתי את הדלת, הלכתי לחדר ו… מה?! הסתכלתי במראה ולא
ראיתי כלום, שיפשפתי שוב ושוב את העפעפיים…
לא, זה היה מציאות, אני בלתי-נראה,
יצאתי החוצה והתחלתי לגעת באנשים,כלום, פשוט לא הוזיז להם…
החלטתי לחזור הביתה ולשתות קצת מים, לפחות את זה אני יכול…
הלכתי למראה שוב, בום!!! אני נראה כמו מישהו אחר לגמרי,
עכשיו גיליתי מה עושים הכסאות… יצאתי החוצה, שוב לחוף "נא לא להיכנס".
כל כך בא לי לחזור הביתה, אבל ידעתי שאמא שלי עכשיו בבית ולא תרשה לי להיכנס…
ההיתי בחוף הים, הדבר האחרון שרציתי לעשות עכשיו להתייש ב שוב על אחד מן הכסאות,
בכל זאת התיישבתי, כאילו שהיה לי משהו אחר לעשות…
אחרי שקמתי שוב בלתי נראה, הלכתי לשחות קצת…
ופתאום חזרתי ליהות אני, מי שההיתי בהתחלה, תודה בשם לעזאזל!!!
חזרתי, ראיתי את השתקפותי בבקבוק זכוכית שהיה על החוף וראיתי
את הפנים היפים שלי…
לסיכום - חייתי באושר ואושר עד… רגע,
התכוונתי: חייתי בכיף ואוש… כלומר:
חייתי עד עצם היום הזה
(:
אהבתי מאוד
השבמחק