אני הייתי קפוא, לא זזתי לרגע. אני שבור, מה אני יעשה? איך אני יוצא מהמצב הזה? באמת?
נראה שגם העולם כולו קפא, כאילו זה סוף העולם, אולי באמת זה היה סוף העולם.
פתאום שמתי לב שהרשע הזה מחייך בתמימות… שמעתי קול צרוד, בידו היתה
חרב שלופה… והוא רץ ספרינט לא יאמן לעברי וכמעט הרג אותי אך פתאום הוא נעלם.
לא הבנתי מה קרה אבל התעצבנתי כי לא השגתי את הכפרי ואת סבא רבא שלי.
התנפלתי על הרצפה בכריעת ברך ודפקתי את הראש ברצפה שתיים או שלושה פעמים…
ההיתי בטוח שזה הסוף ואני קלוע במימד הזה לנצח נצחים אך איזה שהוא צל נאנח אל
גבי. הסתובבתי ומולי עמד איש גבוה שמרוב שהוא גבוה לא ראיתי לו את העיניים או
את הפרצוף. הוא היה רזה עם משקפיים צהובות שנצצו מהגובה עם חולצה חומה
וסנדלים. הוא עמד בתנוחת "החיים סבבה". פתחתי את הפה אבל שניסיתי הפה
קפא, מה אני יגיד לו? שתקתי נבוך אבל להפתעתי הוא התכופף ונתן לי יד, ככה
בלי מילים. התחלנו לצעוד קדימה, רציתי לשאול אותו לאן הולכים אבל
שתקתי. ההיתי נסער מכל מה שקרה לסבא שלי והכפרי. שהתחלנו ללכת ראיתי
יותר ברור את צבע השער והוא היה כתום שער או איך שכולם אומרים:ג'ינג'י.
שאלתי אותו איך קוראים לא למרות שהחשק שלי לדבר עם מישהו נגמר.
"קוראים לי דיויד,רק רציתי שיש לנו דרך ארוכה יונתן" אמר הג'ינג'י.
"סבבה" עניתי. "רגע, איך אתה יודע את השם שלי?" שאלתי קצת תוסס
אחרי מה שקרה. אבל הוא רק התעלם ואמר: "החיים הם כמו
מים שאף פעם לא תוכל להחזיק תמיד, בגלל זה יש חברים".
לא הבנתי עד הסוף למה הוא התכוון אבל שיהיה.
אנחנו באמת הלכנו הרבה, הוא אפילו הציע לי כריך,
אבל ששאלתי באיזה טעם זה הוא ענה תשובה מוזרה:"גאוות הדרך".
דחפתי קצת את העצבים שלי לצד והמשכנו בדרך…
זהו סוף הכפרי. מי שרוצה לדעת את ההמשך
שיקרא את הספר הבא: המסדרון הארוך
היה כיף לקרוא
השבמחקתודה רבה!