השעה הרגישה כמו חודש, היינו כולנו בתסכול ענקי, זה היה כואב לכולנו…
אני רק הצצתי פה ושם במבטים, היתה דממה שוממת וקצת נאנחת…
שכבתי על המיטה והסתכלתי עלי שההיתי קטן, כזה שקט ובעל שלווה,
רק הלוואי שהיתי יכול להישאר ברגש הזה, חיכתי חיוך מיוחד, שלא
נראה שאני אוכל לחיך אותו שוב… בנתיים גרום אירגן את הטיקים ואת הדפים
של התיכנון שכתבנו לפני ההכרזה, גם לקחנו את "אמצעי שרידה".
נשאר עוד 50 דקות, וואו, אני ממש מחכה בקוצר רוח, שזה יגמר; אתם לא
יודעים על מה אני מדבר, תאמינו לי שהדבר האחרון שרציתם לראות בחייכם זה
את הפנים של שלושתינו. כדי להעביר את הזמן שיחקתי עם כדור טניס ישן שקיבלתי
מאמא… אבל זה לא עזר; נשארו 48 דקות של סבל איום, באמת- ממש נורא.
18 דקות אחרי זה למקיטה היה חיוך על הפנים, ידעתי שהוא חשב על משהו
עם הראש המפותח שלו, פניתי לעברו עם המבט המתוסכל ושאלתי:"נו, על מה אתה חושב?"
"מממ… יש לי רעיון…" אמר מקיטה, אבל לפני שסיים התפרצתי:"אני יודע שיש לך רעיון! אבל מה הוא?!"
"מממ… יש לי רעיון…" אמר מקיטה, אבל לפני שסיים התפרצתי:"אני יודע שיש לך רעיון! אבל מה הוא?!"
"אנחנו צריכים להתחלק בדרך מתוכחכמת; יהיה לנו בסיס קבוע נסתר בזירה, אחד תמיד ישאר
בו, והשתיים אחרים יתגרו בשאר האנשים ויביאו אותם למצב מלחמה אחד בין השני."
סיים מקיטה את המשפט ופינה את כיוון ראשו לגרום,
"מה?" שאל גרום במופתעות, "מה שאמרתי, מה אתה חושב על הדעה?"
שאל עם החיוך אותו מקיטה, "אהה… אה… בסד… בסדר, כן בסדר" מילמל גרום.
נשארו עוד 10 דקות זה ממש מלחיץ, לא חיכיתי לזה...
